קצת עלי

שלום, שמי אלעד, בן 42, ירושלמי רוב חיי.  נשוי קצת יותר משנה של אושר לנעמי.  גדלנו באותה שכונה, אבל הכרנו דווקא על חופי סיני לפני כחמש שנים, נהינו ידידים, בהמשך הפכנו לזוג, אבל זה כבר סיפור אחר.

גדלתי למשפחה דתית, להורים מקסימים. חיי היו נראים די נורמאלים, לפחות על פני השטח. התקבלתי ליחידה והפכתי להיות לוחם בסיירת מטכ"ל, אבל שום קושי ואתגר לא הכין אותי לקרב של חיי, לקרב במחשכי הדיכאון.

לפני כתשע שנים אובחנה אצלי מאניה דיפרסיה. המחלה שלטה בחיים שלי וניהלה אותי בשמונה שנים שבאו. היא לא רק הדבר הכי קשה שעברתי, סבל אינסופי, היא גם מתנה גדולה עבורי וצמחתי ממנה ובזכותה, וכיום אני רוצה לעזור למי שאני יכול, למי שלא יודע איך לעזור לקרוב/ה במצוקה, למי שנמצא בעצמו במקומות קשים וחשוכים.

מה אני עושה היום? אני מקצוען בלעשות המון דברים במקביל, ועושה מזה אידיאלוגיה.  מחזיק בשני תארים שניים, אחד בעיצוב תעשייתי בבצלאל, והשני בפסיכודרמה מאונ' חיפה אותו סיימתי הרגע.

כיום אני מעצב UX/UI בחברת "טדנמוויז" במשרה חלקית, שזה אחלה בסיס לצאת ממנו לשלל עשייה מגוונת: עיצוב ובניית אתרים, הנחיית סדנאות אימפרוביזציה, הפקת אירועים (עם נעמי הכפרה) למבקשי אהבה בארץ ובסיני, חורש את הארץ עם ההרצאה "המטכ"ליסט שהלך לאיבוד" , וממשיך ללמוד ולהתפתח ( עברתי לאחרונה קורס תטא-הילינג ) ובשנה הבאה מתכוון להמשיך לסטאז' ולטפל בפסיכודרמה.