אז יצאתי מאיזון השבוע

פגע בי חץ ביקורת

ספוג תרעלה

הולך מתערפל

תלוש, מחליק

מנסה לאחוז

עוד מנה אחת כזאת

אולי זאת תהיה

פעם לא חביבה

פעם אחרונה

יצאתי השבוע מאיזון. זה קורה מדי פעם. לא יציאה מאיזון מרעישה וגועשת, אלא יציאה עדינה כזאת, יציאה מכיוונון, שדווקא מעידה שאני בתהליך, ואפילו מעידה על נורמאליות. היציאה מהאיזון הפעם כמו בהמון פעמים אחרות שקדמו לה היתה בעקבות ביקורת. ביקורת חיצונית. הייתי שמח להכריז בגיל 42 שאני כבר יודע להתמודד עם ביקורת, אבל זה לא כל כך נכון. תמיד היה לי ממש קשה לקבל ביקורת, ותמיד אני מחשיב את הביקורת הגדולה שהתלוותה ללימודיי בבצלאל ולהגשות המפורסמות כאיזשהו קש ששבר את גב הגמל, הקש שחשף סדקים שהשיפולים שלהם הגיעו עד למקומות הכי אפלים וכואבים באישיות, ובאמת אז התחילו דכאונות וחרדות בצורתם הראשונית (עדיין לא מאניה דיפרסיה)

והשבוע, הנה, אחרי שחשבתי שעשיתי תהליך לא קטן אל מול מקומות שבהן הביקורת שולטת, שביצרתי עמדות, התחזקתי, התגמשתי, למרות כל זה, היה לי יותר מדי. יותר מדי ביקורת מאשתי, שמצטרפת ליותר מדי ביקורת מצד איזה מישהו שקשור לאיזה קליפ שאני עובד עליו, ועוד טיפונת ביקורת מהבוסים בעבודה והכל הצטבר לגוש כזה שחור צמיגי שעוטף את הכל בצבעו העכור וקמתי וצעקתי די!!!!!!! לא בא לי יותר! לא בא לי לקבל ביקורת על כל דבר שאני עושה, לא בא לי שמצביעים לי על כתם בחולצה ואומרים לי התלכלכת לך תחליף, או על פיקסל מחורבן שלא במקום בעיצוב שהשקעתי בו כל כך, וכהנה וכהנה... בא לי שתהיו בדיוק כמוני, קצת "זרקנים", קצת שלוכים קצת אנטי-פרפקציוניסטים קצת מתמקדים בעיקר ולא בטפל. ובדיוק או אולי יום אחרי שאני ככה פורק את העצבים ומלבן עניינים עם נעמי אני מבין או נזכר שעדיין יש לי שם עניין, ורק הרגע בקורס תטא-הילינג שעברתי פתחנו בקלפי "מרלין", וקיבלתי שם קלפים כל כך מדוייקים שהצביעו על המתח הזה שדיברתי עליו עם נעמי- המתח בין הצורך באישורים חיצוניים, מול הרחבת היכולת לעמוד מול ביקורת וללמוד להקשיב לאחר! תראו איזו פתיחת קלפים נפלאה! את הקלף השלישי, של איחוד הכוחות שבי, פחות הבנתי אבל מאמין שאבין אותו בהמשך. (אולי יש לכם רעיון בשבילי?)

והערב, כמה ימים אחרי, נהנה כל כך לקבל ביקורת טובה וחיובית מחברה טובה על משהו שעבדתי עליו בשבילה כמה ימים, שהלב הושקע בו והיצירתיות והדמיון, ושאני כל כך רוצה שיהיה טוב. פשוט כי ככה, כי הלב שם. והשמחה גדולה כל כך שנעמי היתה צריכה לשאול אותי הערב כמה פעמים אם הכל בסדר איתי ואם אני לא במאניה, פשוט כי אני ממש שמח. ואולי ככה זה, אותה משוואה פשוטה, שבשביל שיהיו רגעים כאלה של שמחה צריך שיהיו גם רגעים של באסה, אולי בצורה של ביקורת לא נעימה, מוכלת, מקדמת בדרכה העקלקלה. ושוב- העיקר שיהיו את הרגעים הטובים האלו של השמחה, עם קלפים לקבל מהם כיוון להמשך הדרך שמסתמן בפעם המי יודע כמה שהיא ארוכה וכנראה לא תגמר לעולם.