איך זה מרגיש להיות בהתקף מאני פסיכוטי? חלק ראשון

התקופה היתה ימי צוק איתן, והאווירה היתה מתוחה ברחובות. בלילה שקדם לאירוע, שנתי נדדה עלי. זבוב שהפריע לי בשירותים קיבל את רחמיי החסודים ונשאר לחיות. הלכתי לישון עם אשתי, לימים גרושתי. נדמה לי שישנתי שעה קלה, עד ששמעתי מהרחוב קול של נערה צועקת. בלי לחשוב פעמיים התלבשתי במהירות וטסתי במורד מבנה שלושת הקומות החדש אליו עברנו, אל עבר הנערה. בתחושת שליחות, כשבראשי שהתחיל להריץ מחשבות בקצב המהיר מהרגלו, ערכתי השוואות למשה רבנו, למצרי המכה יהודי, והייתי מוכן לכל תרחיש. הנערה אמרה שהכל בסדר. חזרתי לאשתי דאז המבוהלת, אמרתי לה שהכל בסדר, אבל זה היה כל כך רחוק מהמציאות.

בבוקר קמתי מאוד מוקדם, אחוז בהלה מבלי לדעת כל כך מה, כנראה מהאירוע בלילה. מה שהיה אמור להיות יום חגיגי והיום האחרון לאחר 4 שנות עבודה כמעצב בכתר פלסטיק, הפך להיות ליום בו חיי השתנו. התלבשתי והפעם הייתי מאוד מוטרד שאין לי ציצית ללבוש עלי , לקחתי איתי תפילין וטלית שלא נגעתי בהם שנים, וערימה של ספרים (אספר עליהם בהמשך) ונסעתי לכיוון העבודה

לא זוכר אם זה היה התכנון אבל בגלל שהייתי מפוחד, עשיתי עצירה במכון מאיר, מכון של לימוד תורה לבעלי תשובה. יצא לי לבקר שם פעמים אחדות בחיים שלי ובשעת בוקר מפחידה זו זה הרגיש כמו מקום בטוח. בדרך לשם הרגשתי מתיחות על הכביש. מכירים את זה שהרכבים לא עוצרים באותו קו? לא רוצים להסתכל אחד לשני בעיניים? אז כזה. ואז קרה משהו שעד היום אני לא יודע אם היה באמת או אם הוא שייך למימדים אחרים- בעודי עומד ברמזור- בום! אישה מפחידה וזקנה על גבול המכשפה-הומלסית דופקת לי על החלון, וצועקת "פיגועים!!!!"

הלב ירד לתחתונים והדם עלה לראש, והפחד הגיע לשיא.

כשהגעתי למכון מאיר להתפלל, שמתי ציצית, היו שם ערימות. נראה לי אף אחד לא הבין מי זה הבחור שפתאום הופיע ומתפלל בכזאת כוונה פחד ויראה. כשסיימתי, מעט הוקל לי והרגשתי לנכון לצאת לדרך לכיוון הרצליה לעבודה שלי להיפרד. לא לפני שלקחתי את הציצית ממכון מאיר איתי, מחשש להסתובב בלי, אבל השארתי סוג של משכון יקר שמעולם לא חזר אליי - מצלמה די חדשה שקנינו.

משם המשכתי לכיוון לא צפוי בדרך להרצליה- משהו גרם לי לעשות עצירה (לא ראשונה באותו יום) בתל אביב.

אז יש פרטים שאני לא זוכר, למשל, מה גרם לי לעבור בתל אביב לפני הרצליה. נכנסתי דרך אחד מהמחלפים, ואז התחלתי לנסוע בלי לדעת לאן, בתוך תל אביב. לאן שפנוי, אני נוסע. באמת הרגשתי זרימה כזו חלקה, שאפילו היתה מוזרה לי למרות שהכל התחיל להיות קצת מוזר, כבישים ורחובות שלמים נפתחים לי. ופתאום טרקטור. אז אני פונה ימינה, ושוב כמה רחובות פתוחים לי. עד שאני רואה בחור סרוג כיפה ואני עוצר לו ושואל אותו איפה יש בית כנסת והוא אומר לי- בא, אני אעלה איתך וניסע. ושלום, ובוקר טוב, ואיך קוראים לך? אני אלעד הוא עונה. גם אני אלעד, עניתי. נעים מאוד.

והכל מתערבב ומה שרגיל ומה שלא ופתאום כבר אין מוזר ולא מוזר. וכשאני מגיע לבית כנסת אז כיסאו של אליהו לא במקום כי מצלמים איתו סרט, אולי ככה זה בתל אביב או אולי ככה זה כשמתחיל להתגנב לראשך שאולי אתה קשור איכשהו לאליהו הנביא וכל זה. ומשהו גרם לי לבקש מהאנשים שהיו שם שיענו לי לקדיש. ושיענו אמן לתפילת אנא בכח. וכך אני נהיה מוזר מרגע למשנהו בעייני אחרים אקראיים אבל לא בעייני.

הגעתי למשרדי הפיתוח של כתר פלסטיק. עם ערימת הספרים, ציציות כנראה מתבדרות מתחת לחולצתי. חילקתי ספרים מערימת הספרים שהיו לי (היתה לי אמונה כזו של התקופה שקדמה, שדרך חלוקת ספרים נוכל ליצור קרבה) לכל הקולגות וחבריי הטובים שעבדו איתי. הרגשתי תחושת חופש. נכנסתי לחדר באמצע ישיבה של כל הביגשוטים והמוח רץ כל כך מהר ופשוט באיזו חוצפה הזויה התחלתי לדרוש בשמותיהם (אפי - אפרים, אלי- אליהו, ניסים וכו') כמה שלכולם יש תפקיד במה שקורה, ו"כתר" זה כמובן כתרו של הקב"ה. חילקתי ספרים גם לחברי המוכרים בחנות ופתאום מישהו ניגש אליי ושאל אותי לשם אמי. לא ממש התייחסתי באותו רגע, עליתי על הרכב ונסעתי משם, משאיר מאחוריי פרק משמעותי בחיי הבוגרים.

נסעתי משם כשהרגשה של גאולה אופפת אותי. של חגיגיות. נסעתי לתל אביב, מאושר, עומד בפקקים, כל הלחץ והאימה השתחררו והפכו לאושר עצום. הרגשתי שזהו זה, הגיע המשיח. יותר לא צריך לדאוג לפרנסה. רציתי לחגוג. נסעתי לכיוון החוף ומשם השיגעון רק התחיל להתגבר…