הי, אני ניגש לכתוב ,לא בקלות ראש, את החלק המורכב יותר של הסיפור שלי על ההתקף הפסיכוטי הראשון ולא האחרון שלי. החלק האחרון הוא קצת פחות אוטופי וקצת יותר דיסטופי, השגעון עולה קומה, הסכנה והמסוכנות גדלים. אולי החלק הכי קשה בשבילי להתמודד איתו, זה כמה קרוב הייתי לפגוע באנשים. לא רק נפשית, גם פיזית.
טבילה שביעית, כשכולי עירום בחוף תל אביב באמצע אוגוסט, כבר לא היתה. המים סערו לי מדי. אולי דמיינתי. אבל בראש שלי, שזה מה שמוביל את כל הסיפור, הפרשנות שבראש שלי, עוד טבילה אחת אולי אגאל את העולם, אבל עוד טבילה אחת כבר לא אהיה פה. בחרתי בחיים. לעולם לא אדע מה היה קורה אם הייתי בוחר לטבול עוד טבילה אחת. כנראה שהכל היה בדיוק אותו דבר.
יצאתי אל החוף, שמעתי את קולות האנשים המופתעים מבולבלים וכועסים על האיש העירום. המשכתי להתנהל רגיל. חזרתי אל האוטו ונסעתי לירושלים. לא ממש יודע לאן אני נוסע. לפגישה שהיתה אמורה להיות לי עם אשתי ועם יפית הבת של רמי לוי לגבי הצעה לחידוש האתר שלהם, או לבית המקדש שעומד קיים ולמציאות חדשה לגמרי. בעודי עולה לירושלים, הייתי בהתרגשויות. כל מה ששמעתי ברדיו היו דיבורים של גאולה. כשהתקרבתי לירושלים התחלתי לצפור, על כביש אחד, צפירות ארוכות. דמיינתי שמדובר בקולות של תרועה, של שופר מודרני. תוך כדי זה הוצאתי את היד מהחלון ועשיתי אצבע שלישית לכל התנועה שעוברת ממול. בראש שלי, הכל התהפך. קללה הפכה לברכה. בירכתי את ההמון באצבע משולשת.
עצרתי בהר המנוחות כי פתאום רציתי לבקר בקברו של סבא שלי ז"ל. לא הגעתי לקבר. במקום זה עצרתי את האוטו, ניגשתי לאיזה רב שהיה שם עם תלמידיו, היה נראה לי שהוא שמח לקראתי, אבל זה השתנה לפחד כשהצעתי להם לקחת מידי את המפתחות לרכב. השארתי מאחורי את הרכב, אני זוכר קטע מדהים שקרה מייד אחר כך- התבוננתי על הקברים שהיו באזור שלי. לכולם , אבל לכולם, היו שמות כמו - שלווה, שמחה, תקווה, שלום, רעות. אבל כבר לא ממש התרגשתי מדברים כאלה, קיבלתי את הגאולה בשמחה והשלמה.
אבל יחד עם זאת שדים התחילו להתרוצץ בתוכי. מה גרם להם לרחוש? האם אלו כעסים חבויים בתוכי? יצרים אפלים?
מצאתי את עצמי מצית פח אשפה ממש שם ליד בית הקברות. לא יודע למה. ואולי זאת נקודת המפנה לכך שהתחלתי להיות מסוכן.
אז כאמור השארתי את הרכב בהר המנוחות והתחלתי לעלות ברגל לירושלים, דרך כביש אחד הסואן. אלא שהוא לא היה סואן כלל. למעשה, לא עברו בכלל מכוניות בצד שלי. לא יודע כמה זמן לקח לי לשים לב לעובדה המוזרה כל כך הזאת, אבל מתישהו שמתי לב לזה. ואז, לפתע, עוצר רכב לידי. ידידה שלנו, עוצרת לי ומסיעה אותי לירושלים. היא נראית מוטרדת. בדיעבד אדע שהיא היתה מאלה שכבר ידעו שמשהו לא בסדר איתי. ביקשתי לרדת ליד בית של חבר. משם המשכתי לכיוון הבית החדש ששכרנו במרכז העיר, בבניין חדש לגמרי.
בדרך, כעסים התרוצצו. יש טובים ויש רעים.
שוב, אני ופחי אשפה. לקחתי פח אשפה מתגלגל כזה לאמצע הכביש. הטחתי פחים בחלונות ראווה, הלכתי באמצע הכביש כשאני צועק על אנשים. לא זוכר מה צעקתי. העולם פתאום התחלק לי בראש חלוקות ישנות של גן חובה או יסודי, מזכרות מתקופה שהייתי דתי, כיפה סרוגה לראשי, והיו גן עדן וגיהנום וצדיקים ורשעים. ופתאום התחוורה לי תמונה בראש, כל הצדיקים עולים לירושלים וכל הרשעים הולכים למסיבת טראנס בתל אביב, שם תבקע האדמה את פיה ותבלע אותם חיים.
קשה לי לכתוב. מאיפה זה מגיע? הרי אני רשע גמור, לפחות מבחינת הדת, מה גרם לי לחשוב שלי יש כרטיס כניסה לבית המקדש?
הסיפור קרוב לסיום. הגעתי לבית, לא היה לי מפתחות (השארתי אותם איפשהו באוטו)
לא זוכר אם היה לי טלפון. זרקתי דברים מהמרפסת על הבתים האחרים בבניין, כשברור לי בוודאות שאני יכול רק להפחיד, לא לפגוע, פתאום נדמיתי לעצמי כמלאך. מלאך המוות, מלאך החיים. ראיתי חרדים נוהרים ברחוב, חשבתי שהם לכיוון הכותל. להכל היתה אוויר של סוף ושל התחלה חדשה.
הפחדתי כמה מתושבי הבניין שהיו בבתים שלהם. משטרה הגיעה. הכל קרה מהר.
התפשטיתי, כי חשבתי שככה לא יראו אותי, כמו דני דין. הבנתי שהיכיתי אותם בסנוורים, כמו בסיפור המלאכים של לוט ואברהם. בדיעבד, הסתבר, שללא ששמתי לב, לקחתי איזה פמוט קריסטלי שהיה מחוץ לבית והחזקתי אותו בידי וזה סינוור את השוטרים. לבסוף אחרי מאבק אלים, השוטרים השתלטו על הגבר החזק והעירום. הגעתי לחקירה מהירה ונשלחתי מהר מאוד לאשפוז. ההורים שלי ואשתי דאז נוסעים ביחד נסיעה ארוכה להדסה עין כרם. ואני שממלאך כבר הפכתי לאלוהים. אלוהים שמצד אחד בונה את ירושלים החדשה, ובו זמנית נאסר, ממש כמו ישו. ניסיתי להישאר רגוע, כי איכשהו הבנתי שכשאני לא רגוע כל האוטו סוער. מדי פעם הבטתי החוצה, ראיתי ירושלים חרדית, קדושה. כמו איזו נבואה, הבטתי ואמרתי, וואו, כמה יפה ירושלים.
הגעתי לבית חולים לפני האשפוז. ראיתי חרדים וערבים יושבים ביחד בשלום, מסתכלים עלי מוזר. אני מחייך אליהם. חשבתי שאני אלוהים ואני אהיה כולם וכולם יהיו אני, וכמה טוב שנגמר הסבל. השכיבו אותי על מיטה, פתחו לי וריד ונתנו לי תרופות. טיפה אחר טיפה, נפרדתי מאלוהים, לתקופה ארוכה ובלתי נסבלת.
התעוררתי לימים הבאים לאשפוז קצר, נפרד מהמניה, נכנס לדיכאון עמוק שכמותו לא ידעתי מעולם, ולמחלה שתלווה אותי לשארית חיי.
מהסיפור שלך אני שומעת אדם במצוקה מאוד גדולה. בסבל מאוד גדול. שומעת את הכאב שלך ושולחת לך כוחות ריפוי