אז היינו בדרך לחוף הים בתל אביב, בהרגשה שהגאולה הגיעה. תחושת חופש וחירות שטפו אותי, באמת שחשבתי שזהו זה, חלקי בגאולה בראשי הוא גדול או עצום. נראה לי שהמקום לציין שהרקע שלי הוא כיפה סרוגה, אבל שנים שהייתי דתל"ש ומאוד לא מאמין, ובשבועות שקדמו להתקף חלה התקרבות מצידי והתעניינות.
נסעתי כמו משוגע. חותך נתיבים, עובר ברמזורים אדומים. אמנם בזהירות, פשוט החוק היה נראה לי כבר לא רלוונטי. כל דבר שראיתי הפך לסימן. לאן לפנות עם הרכב, המספרים שעל לוחיות הרישוי של המכוניות אומרות לי אם לעקוב אחריהן או להסתובב. מפה לשם הגעתי במקרה לחנות של אומנות. ההחלטות מתקבלות בהרף עין, מה שקופץ לראש מייד מתאים ומשלים את הסיפור שהולך ונרקם בראש. קניתי צבעים וקנבס ומעמד והיה לי בראש שגוני ידידה שלי שקבעתי איתה בינתיים בחוף צריכה לצייר את הים. למה זה חלק מהגאולה? לא ממש ידעתי אבל היו דברים שפשוט עלו לי לראש.
הגעתי לים, גוני הגיע, השארתי לה את הדברים והלכתי. היא היתה המומה.
בינתיים פגשתי בערבי מבוגר שהסתכל עלי, כאילו קלט מי אני, זהיתי אותו כישמעאל, בנו של אברהם. ניגשתי אליו והתחבקנו. אמרתי לו "חטאותיך כשלג ילבינו" והוא עמד ובכה. עד היום אני לא יודע מה היה שם. האם חיבקתי אוויר? האם דמיינתי את דמעותיו? האם זה היה כמו שזה בראש שלי עכשיו?
המשכתי להסתובב בגבול יפו-תל אביב, בין מסעדות לחנויות, הוצאתי מלאאא כסף מזומן, חשבתי שכדאי להוציא מלא מזומן כי תכף כולם יוציאו את כל הכסף שלהם מהבנקים ולא ישאר, כמובן שהמחשבות לא לגמרי קוהרנטיות כי אם גאולה אז מי צריך כסף. קניתי אייפד קטן ואם אני זוכר גם סמארטפון יקר. היתה אמורה להיות לי באותה ערב פגישה עם הבת יפיז, של רמי לוי, רציתי להרשים אותם עם הגאדג'טים הנוצצים, ולכסף לא היתה יותר משמעות בעייני. הפגישה מעולם לא קרתה.
המשכתי להסתובב, נהייתי רעב, אכלתי סטייק טוב במסעדה. ילד פתאום עבר עם אבא שלו ופנה אליי- "אני לא יודע אם אתה משיח או אליהו אבל..." את האבל אני לא זוכר.
בינתיים איכשהו התחילו לדאוג לי בבית. אשתי דאז הבינה שאני איבדתי את זה, דיברה עם מי שדיברה, אמרו לה- שיטבול. מי שלא מכיר, טבילה ביהדות היא צלילה של 7 פעמים עם כל הגוף למים, יש לה סגולות לטיהור וגם להעברת רוחות רעות.
זרמתי. נכנסתי לים. התפשטתי לגמרי בחוף מלא באנשים. באופן כללי יש לי קטע נודיסטי במאניות שלי וזו לא הפעם האחרונה שאתפשט. טבלתי. ובכל טבילה צעקתי "קרע שטן" שאלו ראשי תיבות מפסוקי "אנא בכח" - קבל רינת עמך שגבינו טהרנו נורא. חשבתי שאם אצעק בכל טבילה קרע שטן בתוך המים- אביא את הגאולה.
האויבים יעלמו, ודולפינים ישטפו את החוף. זה היה לי ברור כשמש. טבילה ראשונה שניה ושלישית חלפו. המים היו נעימים. טבילה רביעית וחמישית- המים נהיו סוערים. טבילה שישית - המים געשו. כמעט טבעתי. הרגשתי מערבולת סוחפת אותי למטה. טבילה שביעית כבר לא היתה.
המשך יבוא
מדברת בתור אחת ש"איבחנו" אותה מיליון פעם - האמת? זה לא נשמע לי כמו "התקף". זה נשמע לי כמו אדם במצוקה. וזה טבעי, כשאתה דתי ואף פעם לא לימדו אותך בתור ילד לסמוך על עצמך, ותמיד לסמוך על איזה מישהו אחר, גורם לא מוסבר שיש לו את כל התשובות, אז טבעי בעיניי ששלב המרד יהיה בגיל בגרות. הפכת לדתל"ש, חיפשת את עצמך, אבל אף פעם לא סמכת על עצמך באמת. רק על גורם חיצוני. כשאתה שומר דברים שנים לעצמך, לא מראה רגשות ובוכה בסתר (או לא בוכה בכלל), אז בסוף זה מתפוצץ, ויוצא על עצמך או על אחרים. המרד שלך הוא משיכת תשומת לב, אתה מחפש איזה סימן שיגיד לך מה לעשות, אתה כולך אבוד. ואז אנשים שמכירים אותך שנים…