גאולה פרטית(?)

לפני בערך שלוש וחצי שנים עברתי את ההתקף הגדול האחרון שלי. לפני כשנה, ממש בחגים, עברתי את התקפון קטן, שונה ומיוחד שלא באה אחריו דיפרסיה כלל וכלל. שרדתי אותו יחסית ב"אורות נמוכים" בעזרת כלי קטן גדול- שמתי סימן שאלה על כל דבר שחוויתי הרגשתי או חשבתי.

לפני בערך שלוש וחצי שנים יצאתי מדיכאון עמוק, די מהר, למאניה, בזכות מה שחוויתי כהארה אלוהית. אלוהים לחש לי איזה לילה לפני השינה, בדרכים המקובלות, לא שמעתי את קולו המובהק. אולי זה היה רעיון שלי לגמרי אבל מכיוון שהייתי בתקופה כל כך חסרת מעוף ויצירתיות, ייחסתי את הרעיון הזה לאלוהים. הוא אמר לי - תעשה כל בוקר משהו קטן שאתה אוהב. ואני בתקופה של לקום אחרי חצות היום, בבית הוריי. זומבי.

הלסת של אבא שלי נפלה כאשר יום למחרת ה"הארה" קמתי מהמיטה בתשע. נפלה עוד יותר, כשניגשתי לטלויזיה ושמתי שיר מקפיץ, (בחרתי בשיר חסידי). התחלתי לרקוד. חמש דקות שאני מסתובב בסלון ורוקד. עשיתי זאת ביום למחרת ובימים שבאו אחר כך. מהר מאוד המצב רוח שלי השתפר ללא הכר.

הודתי לאל. הרגשתי בחיבור איתו. הרגשתי שזה כל מה שאני צריך- חיבור טוב עם אלוהים, כמה רפואה ושמחה באו לי מתוך זה. התקשרתי למטפלת שלי, שהיתה די רוחנית ואיכשהו קיבלה באהבה ובשמחה, לפחות ככה זה היה נשמע- את הבשורה שבישרתי בפיה- נורית (שם בדוי), אני בגאולה פרטית!

חשבתי שזהו זה. נגאלתי. אין עוד עבודה. ראיתי את האור, אני מכיל לראשונה את אורו של אלוהים. אבל מהר מאוד, התרסקתי, בפעם המי יודע כמה. הקרבה לאלוהים שרפה אותי. הגעתי לאשפוז. אפילו קצת כעסתי על נורית המטפלת שזרמה עם ה"גאולה הפרטית" הזאת.

והנה, חברות וחברים, ערב יום כיפור תשפ"ד, אני מביט סביבי,ובא לי להצהיר שאני בגאולה פרטית! אבל מפחד. אז מוסיף סימן שאלה קטן.

אני מבין שאחד המסרים הכי גדולים שמתחדדים לי מהרצאה להרצאה שאני מעביר, הוא, שאפשר להשתנות. אני מביט בהתנהלות חיי, בשנים האחרונות מאז אותו משבר. כמה פרחתי גדלתי והשתנתי בשלוש וחצי שנים. בהיבט הפרקטי, יצאתי מדירה ב"קהילה תומכת" עם שותף. לא היתה לי עבודה. כיום נשוי עם אשה מופלאה, מצפים לתינוק, יש לנו בית ואוטו של גדולים, עם עבודה טובה, סיימתי תואר בפסיכודרמה שגידל אותי כל כך. ועוד ועוד. והיום אפילו מעביר הרצאה שנותנת השראה לכל אחד ובייחוד כמובן למתמודדי נפש.

אבל בעיקר אני מתבונן ערב יום כיפור ומרגיש שעשיתי עבודה אישיותית קשובה, איטית ומסודרת, ששמה אותי היום במקום נפשי אחר. מול החברה, מול חברים, מול ההורים, יותר נכון, איתם ולא מולם. אתן דוגמא קטנה שתמחיש.

תמיד היה חשוב לי חבר'ה. זה אף פעם לא היה נושא יציב בחיי. לפעמים היו, לפעמים לא היו. כשלא היו, הרגשתי מאוד בודד ולא שייך. זה היה נושא שהציק לי ללא הרף. היום יש לי ולנו כזוג המון חברים, אבל פחות "חבר'ה". אני לא מחפש לצאת לבירה, להרפתקאות למסיבות ולפסטיבלים. נהייתי "ביתילי"... מרגיש שיש לי הכל פה, בבית, עם אשתי, עם הספרים הרבים שאני קורא. שיש לי את אלוהים, שיחות איתו או איתה לפעמים, מה שבא. עושה קורסים, לומד ומתפתח. ופתאום זה מרגיש לי כל כך יותר גדול שלם עמוק ומעניין מלשבת עם חבר'ה ולעשות צחוקים. זה פשוט לא חסר לי. לפעמים אני חושב שהזדקנתי מאוד, (42 אגב) אבל לא אכפת לי כי זה פשוט כיף ונעים וביתי ומחובר.

והדרך שאני חווה בה דברים, משברים, קבלת החלטות. הכל השתנה. הכל בפרופורציות אחרות. הכל הרבה יותר רגוע. אני כל כך מאחל לכולם להיות במקום המוגן בטוח רחמי ונעים שאני מרגיש שאולי זה בעיקר הזוגיות, או אולי זו ההתפתחות והצמיחה שלי ואולי הקרבה הנעימה לאלוהים מסוג אחר ממה שידעתי בילדותי, ואולי כל הדברים ביחד ששזורים זה בזה.

ובא לי להצהיר שאני בגאולה פרטית! ומצד שני בא לי להמשיך לעבוד ולהתקרב ולהזדכך. אז רק אטפח לעצמי על השכם ואומר שנראה לי שעשיתי חתיכת התקדמות, ואוסיף לזה סימן שאלה קטן.