קינצוגי, קבלה, ומאניה דיפרסיה

קינצוגי היא אומנות יפנית רבת יופי ועוצמה. בקינצוגי מדביקים כלים שנשברו על ידי הבלטת החיבור בדרך כלל בצורה של מעין "רובה" או דבק מוזהבים. מתוך ההריסות, נוצרת בריה חדשה עם אסתטיקה חד פעמית וייחודית. על שבירת כלים בקבלה היהודית ובמניה דיפרסיה

אשתי נעמי ואנוכי רבים לפעמים, כמו כל זוג. אבל יש נושא שחוזר על עצמו ללא הכרעה. יש לי תחושה שניצחתי את המחלה. נכון, ידוע שהמחלה הזאת יכולה לחזור בכל רגע, ושאין ממנה החלמה. אפשר ליהנות מ"רמיסיה"- תקופה שהמחלה לא משפיעה או מנהלת את האדם, אלא מנוהלת על ידו. היום אני כשלוש שנים אחרי התקף גדול, ועשרה חודשים אחרי התקף היפו-מאני קטן בסוף ירח הדבש שלנו, שהוביל להיי של כמה שבועות אבל לא הוביל לדיפרסיה לשימחתי הרבה.

אני מרגיש שהחלמתי. באיזו הרגשה פנימית, אינטואיטיבית. שזאת מחלה רוחנית, שעברתי איתה תהליכים ארוכים של התפתחות. בקצרה אומר שאם פעם נבהלתי מהנוכחות האלוהית בחיי, היום אני מקבל אותה באהבה וללא פחד. ובנוסף, פעם חשבתי שהנוכחות האלוהית שאני מרגיש היא ייחודית לי ועושה אותי "שליח" ואפילו משיח, והיום אני לא מרגיש ככה. מרגיש שכל אחד הוא מיוחד והמון אנשים מקבלים מסרים שונים ומשונים. ובעיקר שלכל אחד יש את זכות הבחירה לגלות את אלוהיו בזמנו ובכוחות עצמו (שזה התענוג העיקרי, ולא שמישהו יספר לך או חלילה יטיף)

לכן, ההרגשה היא בשפה קבלית, היא שלאט לאט ובהדרגה, וגם אחרי שבירות לא מעטות, ה"כלי" שלי לקבלת האור התרחב. ממש כמו כלי בקינצוגי, שמתרחב מעט אחרי שהוא נשבר. וכעת, אני לא נשבר מאימת האור והשפע שלפעמים נוחת עלי משמיים.

לא רק אורות גדולים הובילו אותי למשברים. גם לחץ, קושי בחיים, אירועים מלחיצים בעוטף עזה או דאגה לקרובת משפחה במשבר, השפיעו עלי רבות ופעם או פעמיים גם הובילו כנראה להתקף מאני. סיפור אחר מה"אורות והכלים". גם מלחץ אני מרגיש שאני שמור ומוגן יותר, שהתחזקתי והתבגרתי עשרות מונים. אני אדם פחות תחרותי, משתדל לחיות את הכאן ועכשיו. אני מניח שלמרות שהחיים עוד יביאו לחצים שאני לא מדמיין ובעזרת השם גם אהיה אבא, תפקיד עם המון לחץ ואחריות, אבל אני לא רואה את עצמי נופל שוב למאניה בגלל לחץ. בעזרת האל.

אז למה לריב?

כי נעמי היא פסיכולוגית וראתה הרבה מקרים דומים, והיא יודעת מניסיונה שהמחלה יכולה לחזור גם אחרי שנים רבות של רמיסיה, אבל בעיקר כי היא חושבת שזה מסוכן שאני מעז לחשוב שההתמודדות עם המחלה מאחוריי.

ואני? למרות שאני מרגיש שהמחלה לא תחזור, ברור לי שאני מועד לפורענות. אני ממשיך לקחת טיפול תרופתי, ממשיך להיות זהיר ולהתרחק ממריחואנה כמו מאש, ואולי גוף המריבה הוא על כך שיש משהו שממנו קשה לי להתרחק- מהמשך חקירה רוחנית, שעלולה להיות לי מסוכנת. למשל, השבוע אני הולך לקורס תטא-הילינג. זה לא היה קל לנעמי אבל היא הסכימה, ועזר גם שהפסיכיאטרית שלי נתנה לזה את הסכמתה.

אני לא יכול להפסיק לחקור את עולם הרוח. הוא מפעם בי, הוא גם במידה מסויימת הסיבה שהכל התחיל. אבל על כך בפעם אחרת.

ומי מאיתנו צודק? האם המחלה מאחוריי? כנראה רק ימים יגידו.